כסיסת ציפורניים – גמילה ברעננה

 

 

עולם כוססי־הציפורניים גיליתי בראשית דרכי בשנת 2002, כבונת ציפורניים. בין הלקוחות כוססי־הציפורניים המכורות שבהם טיפלתי נמנו עורכות־דין, פסיכולוגיות, מנהלות בכירות בחברות היי־טק, אימהות ואפילו ילדים (שם זה מתחיל). כולם הביעו רצון להפסיק לכסוס ציפורניים – אך אף לא אחד הצליח. כאשר נשים שאלו אותי אם אני מטפלת גם בגברים, כי הבעל או הבן כוסס ציפורניים, הבנתי שמדובר על עולם המכורים

 בהיכרותי עם גברים או עם אנשים שכוססים הבנתי שהם כוססים מתוך הכעסים שלהם, החרדות שלהם, או כל חוסר שקט אחר שהיה להם, ההרגשה (שלי בתור מטפלת ושל מטופלים אחרים) לידם הייתה לא נעימה, הן מהצד האסתטי, הן מהצד הפסיכולוגי.

 "היה לי שבוע קשה," "היה לי מבחן נוראי שהייתי חייבת ללמוד אליו בלחץ איום," "הבוסית שלי שיגעה אותי," "היה לי ריב עם בעלי," "אין לי מושג, ישבתי מול הטלוויזיה מול סרט מרתק וזה קרה," "רק רציתי ליישר…" – אלה כמה משלל ה"תירוצים" ששמעתי. ואני אומרת "תירוצים", כי האמת היא שאין הצדקה לכסיסת־ציפורניים. הרי לא נצליח יותר במבחן אם הציפורניים פגועות. הבוס לא יפסיק לשגע אותנו אם נאכל את הציפורן עד זוב דם, וגם לא הבעל. הסרט לא ירתק אותנו יותר עם הידיים בתוך הפה.

 כשבוחנים כוססי־ציפורניים מתגלה הרצון להסתיר: אנחנו מוצאים אותם הולכים באצבעות מאוגרפות, או בידיים בכיסים או בידיים משולבות. הכוססים מתביישים בעובדה שהם כוססים ואינם רוצים להודות שיש להם בעיה.

כוססי־ציפורניים: מתחילים באכילת העור שמסביב לציפורן, אומרים "אני לא כוסס את הציפורן, אני רק מיישר, מנקה את העור," או "אני כוסס מגיל קטן, זה תורשתי ואי אפשר לעצור את זה."

בכסיסת־ציפורניים קיים הדחף להרס עצמי. הפצע שמסביב לציפורן, הוא ביטוי לרצון להכאיב לעצמנו, להרוס את עצמנו בכוונה תחילה, או ללא כל מודעות לזה, ושההרס נמצא עמוק עמוק בתוך התת־מודע של אותו כוסס .